<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פי"ג</h1>
<h2>דף נח.</h2>
עגל שנולד מן הטרפה ודאית מותר, אע"פ שבכמה מקומות אמרו עובר ירך אמו, הואיל ואין איסור האם בכאן אלא מחמת שאינה חיה, ולד זה חי הוא אין חיותו נגרר אחר האם כלל. ואפילו לגבוה מותר ליקרב. ולמדת מזה שהביצה נחשבת כגוף התרנגולת, ובולד בהמה למדת שאינו ירך אמו. יש אומרים שכל ספק טרפה שעמדה אחד ועשרים יום שלא הטילה ביצים, ולסוף כ"א הטילה ביצים, שכשרה היא וביצתה. שאילו היו שם אלו בשעת הטרפות כבר יצאו. ובמסכת בכורות [ח' ע"א] תמצא תרנגולת לאחד ועשרים יום.
כבר ידענו שהטרפה אינה חיה שנים עשר חודש על הרוב. ואם נקבת בהמה היא אינה מתעברת אחר הטרפות. אבל אם נתעברה כבר אינה נמנעת מצד טרפותה מלילד אחר הטרפות. ומה שאמרו אינה יולדת, פירושו אינה מתעברת כדי לילד. ויש חולקין ומתירין בלידה לבד. (וראייתם) [ותשובתם] במה שאמרו בולד טרפה עיברה ולבסוף נטרפה שקורין אותו ולד טרפה. אלא אינה מתעברת אבל היא יולדת מה שכבר נתעברה הימנו. וכן בעוף אם היא נקבה אינה טוענת אחר כן ביצים, אבל אותה בריכה כולה שהיא בבטנה מטלת אותם יום אחר יום עד שתכלה כל אותה בריכה שהיתה שם בשעת הטרפות. אבל כשכלתה בריכה זו אינה טוענת בריכה אחרת. והדבר ידוע לנשים פקחות כשכלתה הבריכה וכשלא כלתה. טריפה ודאית אפילו ראינו על דרך הזרות שחיתה שנים עשר חודש או שנתעברה או שטענה בריכה של ביצים, אין משגיחין להכשירה כלל. שאין לאחר טרפות ודאי כלום. אבל אם אינה טרפה ודאית אלא ספק טרפה, הרי היא יוצאת מיד ספק זה באחד מן הדברים שהזכרתי. בריכה של ביצים שהיו במעי נקבת העוף בשעה שנטרפה, כולן אסורות, כמו שנתבאר בעדויות [פ"ה מ"א]. והם הנקראים ביצת טרפה. ובצים של ספק טרפה, כל שהן של בריכה ראשונה שהיו שם בשעת הטרפות, מצניעין אותן עד שתכלה הבריכה. אם חוזרת וטוענת כולם כשרים, שהרי יצאו מספק טרפה. וכן אם שהתה שנים עשר חודש, אע"פ שלא חזרה וטענה. ואם לא חזרה וטענה ולא שהתה שנים עשר חודש אסורין.
<h2>דף סד:</h2>
ביצה טהורה שנמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר, בד"א שנמצא על החלבון. אבל אם נמצא על החלמון אסורה כולה. ביצים שישבה עליהם התרנגולת ימים [רבים] ולא רקמו עדיין, והם הנקראים ביצים מוזרות, הן שהיו ביצי התרנגולת שנתחממה בקרקע שאינה מתרקמת לעולם, הן שהיו ביצת היולדת מן הזכר ולא רקמו עדיין, מותרות הן באכילה למי שאינו איסטניס. ביצת המתחממת בקרקע, שאין לה זכר, שאינה מתרקמת לעולם כמו שזכרתי, אפילו נמצא עליה קורט דם מותרת באיזה מקום שימצא בה, שאין בה ספק ריקום. וזורק את הדם ואוכל את השאר. שהרי מן התורה דם ביצים, הואיל ואינו ממין בשר, כיון שאין בו חשש ריקום מותר. אלא שמדברי סופרים נאסר. לפיכך זורקו ואוכל את השאר. ויש שכתבו שאם נתערב דם זה בהיתר אינו אוסר תערובתו. ביצה שקלטתה תרנגולת מהזכר היא ראויה להתרקם. ואם נמצא עליה קורט דם יש מקומות בביצה [שיש לחוש] שמא הוא תחלת ריקום ואסורה כדם גמור. ויש שאין לחוש בה בכך וזורק את הדם ואוכל את השאר. כיצד יש בראש אחד של ביצה על החלמון רושם אחד הנקרא קשר בלשון התלמוד, ששם זרע הזכר ניכר. ומשם מתחיל האפרוח להתרקם. ונקרא קשר מפני שכח הזרע נקשר שם וכחו דבוק בו. נמצא שם דם ולא נתפשט חוץ לקשר כלל אין כאן רקום, אלא טבע הקשר להיות שם דם אף בלא רקום, וזורקו ואוכל את השאר. נמצא דם על החלבון שלא במקום קשר, אין כאן ריקום, אלא קורט דם שבטבעו להיות על הקשר, ומתגלגל והולך על החלבון. אלא שאף זה לפי דעתי זורקו ואוכל את השאר, שהרי על הקשר היה. ואף כשתאמר ששם נוצר, מכל מקום דם ביצים אסור מדברי סופרים אע"פ שאין בו טבע רקום. והראב"ד ז"ל מתיר בזו אף הדם עצמו, ולא נאמר לפי דעתו בדם ביצים שאסור מדברי סופרים אלא כשהוא על הקשר, אבל נמצא דם על הקשר ונתפשט חוצה לו אפילו משהו, כל הביצה אסורה. נמצא קורט דם על החלמון אפילו שלא כנגד הקשר, אע"פ שיצירת הולד מן החלבון, אין זה אלא טבע הרקום שהוא מתחיל, ומתוך חימום ירדה לה לעומק החלבון, ואסורה כולה.
<h2>דף סז:</h2>
תולעים שנמצאו בבשר יבש אחר שנתבשלו בקדרה, מצאתי כתוב שזה היה מעשה והתיר רבינו תם. והביא ראיה ממה דאמרינן בס"פ אלו טרפות מקישות שהתליע באיביה שכל זמן שלא פירשו התולעים לאויר העולם לא קרינן להו שרץ השורץ על הארץ, ואינן אסורים. ונראה לומר שאע"פ שזאת הראיה שהביא רבינו תם היא ראיה, ראוי להחמיר בזה ולקלוף את מקומן, ולא יאכלו התולעים עצמן.
<h2>דף צז:</h2>
מין באינו מין דהיתירא בטעמא, כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין דטעם לה כהן. מין במינו דאיסורא, כגון נבלה ושחוטה או חלב עם בשר או חלב בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה. מין בשאינו מינו, כגון בשר בחלב וליכא קפילא, בששים. ופירוש קפילא, נחתום גוי ששואלין אותו לפי תומו. ואם אין ששים אסור. וראוי שתדע שאסור לבטל לכתחלה איסורין של תורה, שאם אין בתערובת ששים לא נוסיף [באיסור שהוא] מן התורה כדי שיהיה בו ששים. ואם עבר וביטל, מותר לאחרים, אבל למערב אסור משום קנסא. ובאיסור של דבריהם, כגון שנפל חלב לקדרה של עוף ואין בקדרה ששים, מותר להוסיף בה בשר עוף או ירקות או דבר אחר עד שיהא בין הכל ששים. מפני שבשר עוף איסורו מדרבנן. ומותר לבטל לכתחלה איסור שהוא מדברי סופרים. דג טמא שנתבשל עם בשר, או דג טמא עם דגים טהורים, בששים.
משערינן במאי דבלעה קדרה. כלומר אם ראינו כשנפל שם קודם שנתמעט אנו משערין אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם. ואם אין בהיתר ששים אומדין כמה בלעה הקדרה מן ההיתר. לפי שכשנפל שם היה שם הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה. ומשערין גם כן האיסור שנבלע כמו ההיתר שבלעה הקדרה לפי אומדן הדעת. ומשערין באומד יפה. שומן גיד הנשה שנתבשל עם בשר בששים. אבל הגיד אינו אוסר כלל, דאין בגידין בנותן טעם. ואם הגיד ישנו בעין לוקח אותו ומשליכו, והשאר מותר אפילו בפחות מששים. ואם הוא בעין ואינו מכירו, בריה היא, ובריה לא בטלה אפילו באלף. ואם נתרסק הגיד הלך לו מתורת בריה ובטל. שרץ שנפל לקדרה ונפסק ממנו אבר אחד, כגון רגל הנמלה וכיוצא בו, הלך לו מתורת בריה ובטל בששים. דכי אמרינן [אהלות פ"א מ"ז] האיברים אין להם שיעור, גבי טהרות איתמר אבל לענין איסורין לא איתמר. וכן כתב הרי"ף בתשובת שאלה וכן דעת הראב"ד. ויש מי שכתב כיון שכן הוא אם נמצאת תולעת בתבשיל או שרץ אחר, בין שהוא שלם בין שהוא חסר, צריך לבדוק השאר, ואם לא נמצא בו יותר הרי התבשיל מותר אם יש בו ששים לבטל אותו שרץ, דלאו במאי דנפיק מיניה לחודיה משערינן אלא בדידיה משערינן. וכן אם נמצאו בו יותר משערינן בכולהו. ואמת כי היה מנהג נרבונה בימים הקדמונים שאם נמצאו שלש תולעים בתבשיל שאוסרים כל התבשיל, שהוחזק לאיסור. אך הבשר שנתבשל בו מותר. וגם המרק מותר אחר שמסננין אותו במסננת. אולם בתבשיל של סעודת רבים, כגון סעודת חתן וכיוצא בה, נהגו היתר אפילו בעשר תולעים או יותר. אמנם יבדקו יפה יפה ומתירין הכל. ונראה לומר שלפי מנהג זה, הקדרה מותרת, ואפילו נמצאו שלש תולעים בתבשיל, מאחר שהבשר מותר והמרק מותר אחר שסיננו במסננת. ואע"פ שיש פנים לאיסור, לא שמענו שינהגו חכמי העיר לאסור הקדרה.
ביצה שיש בה אפרוח, אפילו היא של עוף טהור, שנתבשלה עם ביצים אחרות, בששים והיא אסורה. כתב הרב רבינו יהונתן, משמע מהכא דכל איסורין שבתורה דאמרינן בששים, לאו ששים דוקא, אלא ששים ואחת. ויש מבארים הדבר, והצד הוא שוה בכל, דטעמא דבעינן בביצים ששים ואחת והיא, משום דבעינן למימר שהביצה פלטה איסור כשיעור גוף הביצה. הילכך אם לא היתה הביצה אלא ששים והיא, נמצא שלא יהיה שם אלא ששים חסר אחת היתר, שהרי יש שם שיעור ביצה אחת מפליטת האיסור שפלטה. ולפיכך צריך ששים ואחת זולתה, שהאחת הוא שיעור פליטת האיסור. ונשארו שם ששים של היתר. זהו דעת הרב רבינו יהונתן, שדעתו שכל איסור שנשאר בעינו שלא נימוח יש לחוש שפלט איסור כשיעור גופו של איסור. ואם לא היה בתבשיל שנפל בו אלא ששים בלבד לא יהיה ההיתר אלא ששים חסר אחת. לפיכך צריך ששים ואחת. אבל באיסור שנימוח דיו בששים ואחת בין הכל. כי הששים הם של היתר, והאחת הוא האיסור שנימוח. בששים ואחת והיא מותרת. מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה. יש מי שאומר דאפילו בלא קליפה לא פלטי ביצים כלל ולא אסירי. ושמענו [כי] נעשה מעשה על זה במגדול לוניל בביצה שנולדה ביום טוב שטפלו אותה בבצק שקורין פנדה עם בשר. והורו גדולי הדור לאכול הבשר, ולהניח הביצים עד הערב. ושם היו בודאי בלא קליפה. ואמרו שלא פלטו כלל. שאם פלטו לא יבטל במיעוטו, דדבר שיש לו מתירין היה. וסיוע לסברא זו, דפריך בגמרא [צ"ח ע"א] למאן דאמר דלא פלטי ביצים, מהא דקתני ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אסורות, דמשמע דבצים פליט. ומשני התם בביצת אפרוח. ואם איתא דביצה טמאה כי איתא בלא קליפה פלטה, למה ליה לאוקמה בביצת אפרוח, לוקמה בביצה טמאה ובלא קליפה. אלא לאו שמע מינה דאפילו בלא קליפה נמי לא פלטה. ובעל התרומה הביא הירושלמי [תרומות פ"י ה"ו] דמשמע דבלא קליפה פלטה, כמו שאבאר במה שיבא. ויש מי שאומר דהוא הדין בשאר האיסורין, כגון עוף טמא ודג טמא שנתבשלו עם היתר ונטלן, שמשערין בהם ששים ואחת. אבל ביצה של עוף טמא שנתבשלה בקליפתה עם ביצים טהורות בלקיפתן אינה אוסרת, דמיא דביעי הוא, ולא כלום הוא. ואם מכירה שקיל לה ושדי לה. ואם אינו מכירה בטלה היא ברוב. ויש מי שאומר שאינה בטלה ברוב אלא בששים וכן אם טרף אלו עם אלו שיעורן בששים וכן ביצת טרפה עם ביצים אחרות שיעורן בששים. ויש מי שכתב דביצת טרפה שנתערבה באחרות בטלה ברוב, דאת שדרכו לימנות שנינו וביצה אין דרכה לימנות שיש שמוכרין אותה באומד הלכך בטלה ברוב. ובהמת איסור נמי שנתערבה בחייה באחרות בטלה דיש שמוכר עדרו בלא מנין. ולא בעי ששים, דחד בתרי בטיל. דלא הוזכר ששים אלא לדבר שנותן טעם, כגון שנתבשל האיסור עם ההיתר או שנבלל בלח. כגון מרק של איסור שנתערב בשל היתר. וביצה אע"פ שנתבשלה לא יהבא טעמא, דאמרי אינשי "כמיא דביעי בעלמא". הילכך בטלה ברוב. ודבר שאין בו טעם, כגון ביצה שנתערבה בביצים, אפילו טרופה בקערה עם ביצים טהורות בטלה ברוב, כיון דלא יהבא טעמא. וכן יבש ביבש בטל ברוב. ואפילו יבשלם יחד אחר כן שנותן האיסור טעם בהיתר מותר, דכיון שנתבטל בעודו יבש מותר, דשוב אינו חוזר וניעור. והכי חזינן דעבדי עובדא. ביצת נבלה, כגון שנתנבל העוף ונמצאת בו ביצה גמורה הנמכרת בשוק, הרי זו מותרת. זהו דעת הר"ם. ויש אוסרין. ובביאור הרב ר' אברהם מההר למסכת חולין פרק אלו טרפות כתב טעם הר"ם וטעם האוסרין.
<h2>דף ק.</h2>
(דהא) אמרינן דבריה אינה בטילה אפילו באלף. וזה הכלל לבריה, נאסר מעיקרו, גוף ונשמה, ושלם. וכי היכי דאמרינן דבריה לא בטלה, ה"נ אמרינן בחתיכת נבילה הראויה להתכבד בה לפני האורחים ואינו מכירה שאינה בטילה אפילו באלף, עד שיגביה אותה חתיכה. ואחר כך ישער מה שפלטה בששים. והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב שאינה בטילה בששים ואוסרת כל החתיכות וכל התערובות בהנאה, ואפילו הן אלף. ואם נתרסקה החתיכה עם שאר החתיכות הכל מותר, כיון שיש בה ששים, ואין הדבר חשוב כאילו הוא בעין. אבל אסור לרסק כדי לבטלה, שאין מבטלין איסור של תורה לכתחלה כמו שביארנו.
<h2>דף קטז:</h2>
כשם שביצת טרפה אסורה כך חלבה אסור. אבל כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת, שאין חלב הכנוס בתוכה אלא פירשא בעלמא. אבל חלב טרפה בעצמו ודאי אסור.
